כללי | סקירה היסטורית | תמורות תרבותיות | תמורות חברתיות |  סיכום

מאז חורבן בית שני, נמצאו קהילות יהודיות בכל אחת מארצות המזרח התיכון. התיישבות היהודים בסוריה החלה בתקופה הסלוקית, ונמשכה ברציפות, תוך עליות וירידות, למעלה מאלפיים שנה, עד המאה ה-20. עם השתלטות האיסלאם על כל מדינות האזור, במאה השביעית, חל מפנה במעמדם של היהודים. הם זכו בחופש פולחן דתי, אף שנאלצו לשלם ממיטב כספם תמורת חופש זה.

בנוסף למסים שונים, נאלצו היהודים לחיות בתנאי השפלה. מדי פעם פורסמו צווים אשר חייבו אותם לשאת תווי זהות, נאסר עליהם לבנות בתים גבוהים, לרכוב על סוסים ועוד, על מנת להדגיש את נחיתותם לעומת האוכלוסייה בקרבה שכנו.

מבחינת החוק, היו היהודים משוללי זכויות, אולם ראשי הקהילה ונשיאיה זכו למעמד וכבוד בקרב השליטים והאוכלוסייה גם יחד.

במאה ה-13 חלה הרעה נוספת במצבם של יהודי סוריה, עקב פשיטות המונגולים, אשר הכחידו והשמידו כל ישוב שהיה בדרכם. משך שנים רבות פקד משבר קשה את קהילו ארצות המזרח התיכון. קהילת יהודי סוריה הצליחה להתאושש ממשבר זה רק במחצית המאה ה-16, כשזרם מגורשי ספרד החל לאכלסה ולאוששה.

דמשק, ובמידה רבה יותר – חלב, היוו צמתי מסחר חשובים בין אירופה והמזרח הרחוק, וסוחרים יהודים רבים הגיעו לעמדות בכירות בתחום זה.

גם במאה ה-18 ובמאה ה-19 לא שפר חלקם של יהודי סוריה. גלי מהגרים נוצרים ויוונים החלו זורמים לסוריה, דחקו את רגלי היהודים והעלילו עליהם עלילות דם, כשהנודעת והחמורה ביותר היתה עלילת הדם בדמשק, ב-1840). כך החלה תקופת הידרדרות במצבם הפוליטי והחברתי של היהודים בסוריה. הידרדרות זו הביאה להגירתם של יהודי סוריה ללבנון, לארץ ישראל, לאנגליה ובעיקר לאמריקה.

עם התעוררות הרעיון הציוני, והשאיפה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, התגברה רדיפת היהודים.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הפכה סורה לשטח חסות של צרפת. תחת שלטון זה היו היהודים מוגנים. כיבוש סוריה על ידי הבריטים ב-1918 לא שינה את מצבם החוקי. אולם, עם חידוש המאבק הסורי להשגת עצמאות, בשנות ה-30, הפכה הקהילה היהודית, שוב, למטרה להתנכלויות ורדיפות. הפרעות הגיעו לשיאן. דם יהודים היה הפקר, בתי כנסת, חנויות ורכוש הועלו באש.

בין השנים 1919-1942 התארגנה עלייה בלתי חוקית לארץ ישראל, בסיועם של אנשי המוסד. עד שנת 1943 מנתה הקהילה כ-30 אלף נפש. עד 1947 היגרו ממנה למעלה ממחצית היהודים. ב-1948 עזבו את סוריה עוד כ-5,000 יהודים, רובם ללבנון ולישראל.

הקמתה של מדינת ישראל החמירה עוד יותר את מצבם של היהודים בסוריה. זכויותיהם נשללו, וההגירה נאסרה עליהם. רק פעמיים התאפשר ליהודים לצאת מסוריה – ב-1954 וב-1958. עם צאתם, השאירו מאחוריהם את כל רכושם.

נכון לשנת 2006 נותרה בסוריה קהילה מצומצמת ביותר של כמה עשרות יהודים, כולם בדמשק.