בחרתי לכתוב על נושא זה בהיותו קרוב ללבי, קשור במוצאה של משפחתי ובמסורת בית אבי.
משחר ילדותי חוויתי את חוויות השימוש בפתגם, אשר היה לסימן היכר של הבנה וחוכמה, שנשזרו כמחרוזת פניני לשון בפיה של אם המשפחה, אשר השכילה לשלבם במצבים וסיטואציות מתאימים, מפתיעים ומדהימים ביופים.
הפתגם בשפת ההורים, בערבית, מלבד היותו מקור לא אכזב להומור ולשעשוע, הקנה לנו – בדרך לא אמצעית – ידיעות בשפה הערבית ובתרבות המזרח. באמצעות הפתגם רכשנו, באופן בלתי מודע, נורמות של התנהגות חברתית, רגישות ופתיחות לאנשים הסובבים אותנו. מעל לכל – היו הפתגמים בבחינת מוסר השכל.
די היה באמירתו של פתגם קצר וקולע, כדי לכסות על אלפי מילים מיותרות. משמעותו של פתגם קטן היתה עמוסה באלפי רמיזות ומשמעויות, ולא היה צריך בהטפת מוסר או בדברי כיבושין כדי להראות לנו את דרך הישר, ולהציג לפנינו חכמת חיים שאינה נקנית אלא מתוך ניסיון של חיים.
היכולת להתאים את הפתגם לסיטואציה המתאימה הפתיעה אותנו בכל פעם מחדש.
מקור הפתגמים המוצגים כאן, היה מפי אם המשפחה, רבקה סלומון ז"ל, אשר הכישרון הסיפורי היה טבוע באופיה, כישרון אותו ירשה מאביה ז"ל, אשר נודע בקהילה הדמשקאית כמספר סיפורים וממשיל משלים. סבי היה מרתק סביבו רבים אשר נטו להטות אוזן קשבת לאימרותיו.
החיים בדמשק
מוצאה של אמי, כמובן, מדמשק – בירתה של סוריה. היא גדלה בשכונה (גטו) אשר יועדה ליהודים בלבד ואשר איפשרה להם לשמור על דתם ומסורתם.
עקב מצוקה ותלאות מלחמת העולם הראשונה, נמנעה ממנה האפשרות לרכוש השכלה פורמלית, מה גם שבקהילתה, קהילת יהדות דמשק (כרוב יהדות המזרח) לא נהגו להעניק השכלה לבנות, להוציא לימודי מקצוע אשר יסייע להן בחיי המשפחה. רק בעלי היכולת נהגו לממן לבנותיהם מורים פרטיים.
כבר בגיל שבע, גיל בו נהגו לשלוח את הבנים לחדר או לתלמוד תורה, נשלחו הבנות לשמש כעוזרות לתופרות וכו'. כך היה גם גורלה של אמי.
נסיון החיים הקשה והצורך להתמודד עם תלאות המציאות והמצוקה, העשירו את אמי בחוכמת חיים וסייעו לה ולבני משפחתה להישרד, על אף הרעב הכבד שפקד את העיר בעקבות המלחמה.
עם נביטתו של הרעיון הציוני בקהילה הסורית, ופעילותם העניפה של שליחי העלייה, בנוסף לתחושת האסון הקרב על היהודים והמאיים להכחידם, גמלה בלבה של אמי ההחלטה לעלות לארץ.
עולים לישראל
מיד לאחר נישואיה, עלתה לישראל עם אבי, מרדכי סלומון ז"ל, בדרך לא דרך, בשנת 1933. את מקום מושבם קבעו ביפו, בקרבת תושבים מבני המיעוטים, אשר הואילו לאפשר להם לגור בשכונתם – אחת משכונות המצוקה של יפו.
קרבת הלשון עם השכנים, סייעה להתאקלמות הורי, אולם יחד עם זאת, בכך השתחררו מהצורך לרכוש את השפה העברית, אשר היתה לשפת החלוצים. השפה העברית היתה להם בבחינת מכשול, ורק עם לידתם של הילדים, נאלצה אמי, בעל כורחה, ללמוד הן מפיהם והן מהסביבה הקרובה, את היסודות הראשונים של הבנת השפה – תהליך שהיה כרוך בקשיים רבים. גם שנים לאחר מכן, נהגה אמי לשבץ מילים בערבית במשפטיה, תוך מאמץ לתרגמם בעצמה לעברית, כדי שניתן יהיה לרדת לסוף דעתה. אנו, הילדים, התעקשנו לדבר רק עברית גם כאשר קלטנו את השפה הערבית שהיתה בעיקרה שפה שדוברה בין ההורים.
ציינתי עובדות אלה, מאחר שכל הפתגמים אשר נאספו על ידי, נאמרו בערבית מדוברת, בינונית, בניב ארץ-ישראלי יפואי, הזהה לניב הסורי-לבנוני.
בתרגום מערבית ועברית, איבדו הפתגמים אלמנטים מטעמם וממצלולם הייחודי – אלמנטים החשובים למשמעותו של הפתגם, לחנו ולקסמו – פגם המתלווה לכל תרגום כמעט.
השפה הערבית הבינונית הינה ציורית ועסיסית, ומשולבים בה ביטויים עממיים, שאין למוצאם בטקסטים ספרותיים. תכונות אלה מודגשות ביתר שאת בפתגמים אשר מעצם מהותם אוצרים בקרבם מידה רבה של עגה וביטויים עממיים.
שאבתי וליקטתי פתגמים אלה במשך ימים ולילות ארוכים, מתוך מאמץ לדובב את אמי להשיח בשפת הפתגמים, שכן הזמן הפך אויב לזכרונה. נקטתי בדרך של העלאת זכרונות של מצבים מיוחדים, אשר הביאוה לבטא פתגם זה או אחר.
כאשר הוזכר ההקשר, רמז או שבריר של פתגם, התאמצה והעלתה אותו מחדש. מרבית הפתגמים מחורזים, ולכן היה לה קל יותר להיזכר בהם בשנית.
לחלק מהפתגמים, בעיקר הספרותיים שבהם, מצאתי מקבילות באוספי פתגמים שעמדו לרשותי – מקבילות אלה הובאו בצד הפתגמים המתאימים.
עבודת איסוף הפתגמים גרמה לי הנאה רבה.
גברת עדנה ציציל מאסע"י (ארכיון הסיפור העממי) סייעה בידי והעמידה לרשותי את עבודתה של גברת גלית חזן-רוקם, "פתגמים בסיפורי עם", בה נעזרתי. חשתי חובה להעלות על הכתב מאוצר הפתגמים של קהילת דמשק, ולו רק חלק קטן שבהם, כדי לשמרם מפני השתכחות. יחד עם זאת, יצאתי מתוך הנחה כי פתגמים רבים נקלטו בקרב הקהילה הדמשקאית מתרבות האיסלאם, וייתכן כי שרדו את השנים, והם שרירים וקיימים בחברות הערביות השונות.
הפתגמים, מעצם מהותם, אדישים לגבולות הדתיים, ומהווים מקום לפשרה, מרחב מועדף, בו נפגשות היהדות והאיסלאם בדו-קיום. אין להתעלם מהעובדה שהקהילה הדמשקאית, מעצם היותה דתית-מסורתית, שאבה פתגמים רבים ממקורות ראשוניים: תנ"ך, תלמוד, מדרשים עתיקים ומאוחרים וספר הזוהר, ותירגמה אותם לשפתה.
הפתגם מעיד, אם כן, כמו כל הספרות העממית, על הידיעה המצוינת של יהודי דמשק בהוראה הרבנית ובמקורות הנ"ל, ידיעה המותאמת לנסיבות ולתנאי החיים של הסביבה.