הפתגם הוא תבנית של יצירה ספרותית עממית-פולקלורית עתיקת יומין. עוד בטרם ידע האדם להביע את מחשבותיו, הלכי נפשו ומראה עיניו בהרחבה ובאריכות, השכיל לשמר באמצעות הפתגם את תמצית חוכמת החיים שירש מאבותיו והוריש לדורות אחרים.
הפתגם נחשב, אם כן, לאחד הסוגים הזעירים של הספרות העממית, אשר נמסרה מפה לאוזן, ואשר מעצם מהותה ואופן הפצתה, הינה דינמית וסופגת שינויים מתמידים – צורניים ותכניים כאחד.
הספרות העממית, כספרות בכלל, מהווה אספקלריה למאוויי העם, לתרבותו, להלכי רוחו, מצבו החברתי, המדיני והסוציו-אקונומי. הפתגם עוסק בכל שטחי החיים, ומהווה כלי ביטוח לתפיסת עולמם ולנסיונם של בני אדם שונים.
"הפתגם הוא חוכמת חיים כלולה במשפט אחד ציורי, אשר מחברו הוא אלמוני בדרך כלל, משפט קצר הנוח להיחרת בזיכרון, בזכות קיצורו, חריפותו וסגנונו המיוחד" (על פי הגדרתו של ישראל כהן). יש בו אלמנטים של משחק ומקצב לכל רגעי הקיום. הוא מציין את נסיבות החיים של החברה, או, בניסוח אחר: "סוג של ספרות עממית, שהיא סיכום פואטי ותמציתי, בעל תבנית מסוימת, המתייחס לניסיון חברתי. הפתגם מאופין על ידי שימוש חוזר ונתון לשינוי בפי דוברי אותה קבוצה אתנית" (על פי הגדרתה של גלית חזן-רוקם).
הפתגם הוא חץ שנון. מטבע ברייתו, הוא אינו נשען על סיפור מעשה, ומסקנותיו אינן טעונות עימות דרמטי. בדרך כלל, הוא פסוק יחיד הנשלף במפתיע ומעופו כברק.
בספרות הקלאסית הבחינו בין שני סוגים עיקריים של הפתגם:
- גנומי (Sententia) – היינו, מאמר מפי חכמים. הגנומות הצטיינו בקיצורן ובעומקן.
- פאראוימיה (Proverbium) – היינו, מאמר חוכמה שרווח בפי העם.
סגנונ של הפתגם פשוט, עממי, תמציתי ובכל כוונות ברורות למדי. יש והפתגם העממי מחורז באסוננס, פעמים הוא בנוי על חזרות ויש שהוא מקושט באליטרציות, בקונסונאנסים ובלשון נופל על לשון.
הפתגם מהווה פרשנות לסיטואציה של התנהגות במציאות. הוא מצביע באופן תכליתי על תכונות ומצבים והקשורים בחיי האדם; חוכמה-כסילות, חריצות ועצלות, קמצנות ופזרנות, עושר ועוני, חיים ומוות, גבורה וחולשה, אמת וגאווה, חמלה ורשעות, טוב ורע, יחסים בין משפחתיים, אהבה ושנאה, תקווה וייאוש ועוד.
הפתגם אינו אדיש לתנועות החיים ותמיד מגלה יחס (חיובי או שלילי). הוא מהווה ביטוי לתפיסת העולם של התרבות הלאומית, מושרש ובנוי על יסודות מסורתה. הפתגמים חובקים את כל ספירות החיים ולובשים את הצבעים של תווית האדם והטבע.
ישראל כהן, במבוא לספרו "זה לעומת זה", עומד על שלושה מקורות מהם הגיעו הפתגמים:
- "פי העם" – מחבריהם ומקום לידתם וצמיחתם – אנונימיים. אלה אומצו על ידי המון העם, המשתמשים בהם לעת מצוא, בשימוש חופשי, כביטוי להרגשתם ולאמונתם. פתגמים אלה קרויים פתגמים עממיים.
- יצירות המופת המשופעות בפתגמים ואמרות כנף, המשובצים בהם כפנינים בכתר, אשר זכו לשינון בפי קוראי יצירות אלה, ואלה העבירום מפה לאוזן, עד אשר הפכו לנחלת העם. לסוג זה שייכים פתגמי התנ"ך, משלי בן סירא, הומרוס, וירגיל, שייקספיר ועוד יצירות ענקי הרוח בכל הדורות.
- פתגמים הנוצרים לעת מצוא בעקבות מסיבה, אירוע, חגיגה או פרסום בתקשורת, והופכים לנחלת הכלל בתפוצתם המהירה, אולם ברבות הימים נשכח מוצאם.
יצירת המופת של עם ישראל, התנ"ך, כוללת מאות פתגמים אשר היוו השראה ליצירה העממית ושימשו מקור לא אכזב ליצירות רבות אחרות. פתגמים אלה היו נפוצים בקרב העם עוד בטרם שובצו במקרא, בידי סופרי התנ"ך והנביאים, ומצאו מקומם הראוי במסכת היצירה, בהיותם חלק בלתי נפרד מהוויית העם ותרבותו.
אומות העולם אשר התנ"ך תורגם לשפתן, הושפעו וניזונו אף הן מפתגמי התנ"ך – אמנם הן החליפו את את צורתם ונושאיהם של הפתגמים, ובכל זאת ניכר בהם המקור, הגרעין, ממנו שאבו רעיונות.
לפתגמים אין גבול וסייג, והם עוברים מעם לעם ומארץ לארץ. יצר הנדידה פורש להם כנפיים הנושאות אותן ממקום למקום, ואין מי שיעכב בעדם. הפתגמים משווים את העמים זה לזה, מקרבים אותם ויוצרים ביניהם יחסי גומלין.
הפתגמים משמשים בבואה לאופיה של האומה, בה משתקפים אמונתה, דיעותיה, ניסיונותיה, אושרה, סבלה ותקוותה.
פתגם סקוטי אומר: "כעם כן פתגמו" (As the people, so the proverb). הפתגמים צומחים על אדמת העם ונחשבים ליצירתו הלאומית. לכל אומה פתגמים ייחודיים, הן בצורה, בתוכן ובפזמון. הפתגם שואב את דימויו וסמליו מהוויית חייו ומקרקע צמיחתו של העם. הפתגם שואב גם את הייחוד הלשוני-לאומי של כל עם ועם – כל דור והרובד הלשוני שלו.
המגע התרבותי בין העמים היווה קרקע פורייה להתפתחותם של פתגמים חדשים, כשם שהפרה גם יצירות תרבות אחרות. מערכת של יחסי גומלין קיימת משך כל הדורות, ולעתים קשה לקבוע מהו המקור הראשוני, מי לקח ממי ומי קדם למי.
"ההגיון בפתגמים שכרו רב. כל פתגם הוא בבחינת מפתח לאחד מחמישים שערי הבינה. בסיועו אנו עומדים על אופיין של האומות השונות ושל האדם ששורש נשמה אחד לו, בכל מקום תחת השמים" (י. כהן, "זה לעומת זה").
משמעותו של הפתגם תלויה בהקשר שבו הוא נאמר, ויש כמובן להתייחס, בשעה שבאים לפרשו, אל ההקשר ההתנהגותי שבו הוא מופיע. התאמת הפתגם על ידי מספר יחיד או מבצע יחיד להקשר מסוים, היא פונקציה של מסורת הקבוצה האתנית אליה הוא משתייך" (ג' חזן-רוקם "פתגמים בסיפורי עם").