"המטריקס" הוא אחד הסרטים האהובים עליי. בטופ של הטופ, סרט שצפיתי בו עשרות פעמים, וגם 25 שנה אחרי, הוא עדיין נהדר – קולנועית ומחשבתית.

ראיתי אותו לראשונה בניו יורק סיטי. באתי עם אפס ידיעה על מה הסרט, כמו בערך כל מי שצפה בו באותה תקופה, והסצינה הראשונה פוצצה לי את המוח.

זה סרט שמשאיר אותך עם תהיות קיומיות על הגבול בין מציאות ודמיון, על שליטה, כוח וחירות, על מרד ועל תרבות הסייבר שאמורה היתה לנצח את השעבוד – שבעצם גם הוא מגיע מהסייבר.

חפרתי את כל האינטרנט בחיפושים אחרי רפרנסים וניתוחים של הסרט. צפיתי בו שוב ושוב כדי לגלות כמה בעצמי.

הקדשתי חלק מהאתר שלי דאז לסרט ולניתוחים שלו (כן, ככה נראה האתר שלי ב-2001), ואפילו הגשתי מצגת שמבוססת על הסרט כעבודה במכללה, במהלך התואר הראשון.

אפשר לפרש את הפילוסופיה של הסרט בכל מיני דרכים, ובאמת עושים את זה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבאחת מהסצינות הראשונות, ניאו פותח את Simulacra and Simulation של בודריאר, ספר דמה שבו הוא מאחסן מיני דיסקים שמכילים את המידע שהוא אוסף כהאקר. אפילו הספר לא באמת משמש כספר, אלא כמקום אחסון. האירוניה.

הסימולקרה מערערת את ההבדל בין האמיתי לכוזב, בין הממשי למדומיין. אנחנו לא באמת חווים את המציאות, היא מוגשת לנו על מסכי הטלוויזיה וברשתות החברתיות, לעוסה, סטרילית וחסרת ממשיות, כזו שאפשר לעוות ולסלף לפי הצורך. הגבול בין מקור ודימוי, בין אמת ושקר – מטושטש לחלוטין.

הסצינה שהורידה לי את האסימון יותר מכל, היתה דווקא הסצינה הקטנה הזו, של ניאו עם הילד והכף.

"אל תנסה לכופף את הכף", אומר הילד לניאו, "זה בלתי אפשרי. במקום, נסה להבין את האמת: אין כף".

המטריקס היא מערכת של שליטה. המכונות משתמשות בבני האדם כדי לייצר אנרגיה, ומוכרות להן עולם שלא קיים באמת, כדי להשאיר אותם צייתנים ורגועים.

גם היום, 25 שנה אחרי, הרבה מהרעיונות שמהודהדים בסרט רלוונטיים למציאות בה אנחנו חיים, מציאות בה אנחנו נלחמים על ייצוג המציאות. מציאות בה אנחנו נתונים תחת מתקפת בולשיט בלתי פוסקת, שמטרתה לגרום לנו לאבד את האמון במציאות, ולאבד את היכולת להבחין בין אמת ושקר.

מציאות בה נבחרת ציבור, גלית דיסטל אטבריאן, שהגיעה לכנסת רק בגלל שסגדה בפומבי לנתניהו, יושבת באולפן של ערוץ תעמולה ומדברת שטויות מוחלטות בניסיון להתחנף לבייס עם קשקושים על יהדות ומסורת, ואחר כך עוד עושה דאבל דאון ומנסה לכסות על הטיפשות שלה עם ציוץ ארכני ומחורטט, שאין בין המציאות ובינו דבר.

עננת הבולשיט הזו היא אמצעי שליטה. רעש בלתי פוסק שנועד לבלבל ולטשטש.

לשמחתי, יש הרבה מאוד אנשים שרואים את המציאות נכוחה, ולא מכירים בקיומה של הכף שמנסים למכור לנו, מכופפת או לא.

There is no spoon. 🥄

—

הפוסט הזה הוא במקור שרשור שלי בטוויטר.